על הקשר (הלא פשוט) בין חופש פוליטי ושגשוג כלכלי

נראה לי שאת הפוסט הזה ולדימיר פוטין ברוסיה, שי גיפינג בסין ויאנוש אדר בהונגריה מאד יאהבו!

אחת מיסודות התפיסה הליברלית המערבית גורסת כי יש יחסי גומלין בין חופש כלכלי לחופש פוליטי ובהמשך הדרך יש קשר ישיר בין חופש כלכלי לשגשוג כלכלי.

עקרונות אלו, המוסברים בספרו הידוע של מילטון פרידמן 'קפיטליזם וחירות', עומדים במרכזם של התפיסות הליבראליות המערביות לגבי התנהלות החברה האנושית. חופש כלכלי שפירושו ליזום, להיות בעלים של רכוש פרטי והתערבות מינימלית מצד הממשלה מוביל לחופש פוליטי שכן הוא יוצר מוקדי כוח כלכליים בחברה שאינן קשורים למוקדי הכוח הפוליטיים ובכך מבזרים את חלוקת הכוח במדינה. הפרט העצמאי יותר מבחינה כלכלית ותלוי פחות בגופי המדינה הוא פרט חופשי יותר מבחינה פוליטית לעשות כרצונו.

מנגד ברור כי החופש הפוליטי הוא זה המאפשר את החופש הכלכלי. חוקי המדינה הם המאפשרים עסקאות כלכליות חופשיות, חוקי המדינה הם המאפשרים בעלות על רכוש פרטי והם אלו היוצרים מערכת פיננסית עצמאית. לכן, כדי להשליט סדר יום כלכלי פתוח יש צורך במערכת פוליטית פתוחה וחופשית המוכנה לוותר על כוח פוליטי עבור עקרונות של חופש אזרחי.

ניתן לתאר זאת כגלגל של סיבה ומסובב בו חופש פוליטי יוצר בתורו חופש כלכלי ואותו חופש כלכלי מזין את החופש הפוליטי.

על פי ענף אחר בתיאוריה הליברלית הכלכלית, חופש כלכלי מביא לשגשוג כלכלי. יזמות, מסחר חופשי, שוק הון תחרותי המקצה הלוואות לפי סיכויי המיזם ולא לפי קירבה פוליטית- כל אלו הינן על פי התפיסות הקפיטליסטיות המערביות מתכון בטוח וברור לשגשוג כלכלי.

ואכן ארגונים בינלאומיים רבים ובעיקר קרן המטבע הבינלאומית, מתנים מזה שנים רבות סיוע כלכלי בעריכת רפורמות עמוקות ובליברליזציה של המערכת הכלכלית במדינות הנמצאות במשבר כלכלי עמוק. התפיסה העומדת מאחורי התניות אלו היא כי הליברליזציה של הכלכלה תביא לשגשוג כלכלי ורווחה ובהמשך תניע את אותו מעגל שבו חופש כלכלי יוצר חופש פוליטי וזה בתורו מגביר את החופש הכלכלי ויוצר צמיחה.

נדמה לנו כי היחסים הללו בין חופש פוליטי, חופש כלכלי ושגשוג כלכלי הינם אמיתות המעוגנות במציאות ברורה וחדה של עולמנו בו מדינות חופשיות, ארצות המערב, נהנות מזה שנים רבות משגשוג וצמיחה לעומת כל השאר.

מה שנראה לנו 'כאמת' ברורה ואינטואיטיבית אינו כה ברור כאשר בוחנים את המתאם בכל מדינות העולם בין רמת החופש הפוליטי לרמת השגשוג הכלכלי. לכאורה היינו מצפים כי ככול שעולה החופש הפוליטי במדינה (בואו נמדוד אותו לדוגמא על ידי חופש עיתונות) יעלה גם השגשוג הכלכלי (בואו נמדוד אותו בתוצר לאומי לנפש). אולם הנתונים היבשים מראים תמונה מורכבת הרבה יותר.

בתרשים להלן מרוכזות חלק מדינות העולם[1] ומוצגים לגביהן שני נתונים (1) רמת חופש העיתונות כפי שנמדדת מאז שנות השבעים במתודולוגיה אחידה, ברורה ומקובלת על ידי ארגון freedom House וכן (2)  התוצר המקומי לנפש כפי שמפורסם על ידי הבנק העולמי (2019).

מבט מהיר מגלה לנו כי קיימות מדינות בהן למרות החופש הפוליטי הגבוה, התמ"ג לנפש נמוך יחסית, לדוגמא הודו, מונגוליה, דרום אפריקה או גאנה. בכל המדינות הללו יש חופש פוליטי גבוה (בדירוג 1 או 2 מתוך 7) אולם אין רווחה כלכלית והתמ"ג לנפש פחות מ 18 אלף דולר לשנה (כ 1,500 דולר בחודש). אפשר להסביר עובדה זו אולי על ידי רמה גבוהה של שחיתות, השקעה חסרה בתשתיות פיזיות ואנושיות ועוד. מנגד, ואלו אולי הנתונים המעניינים, יש מדינות רבות בהן אין חופש פוליטי אבל יש רווחה כלכלית מסוימת כגון איחוד האמירויות, רוסיה, סין, תאילנד ואיראן. כל אלו מדינות בהן דרוג החופש נמוך (6 או 7 מתוך 7) אולם התמ"ג לנפש גבוה מ 18 אלף דולר לנפש.

מדינות אלו מציגות, לכאורה, אלטרנטיבה למודל המערבי בכך שהן מראות רווחה כלכלית מסוימת- לא ברמה מערבית אבל גם הרבה מעל המדינות העניות של העולם השלישי- ומנגד משיגות זאת על ידי מערכת פוליטית סמכותנית, ריכוזית וסגורה.

מכיוון שמדובר בנתונים מספריים אפשר לעשות כמה חישובים סטטיסטיים. המתאם הכללי בין חופש עיתונות ותמ"ג לנפש עומד על (+0.25) כלומר מתאם חיובי חלש. המשמעות של מתאם כזה היא שאכן כאשר בוחנים את כל מדינות העולם עליה בחופש העיתונות מביאה לעליה קלה בשגשוג הכלכלי. אולם כאשר מורידים מהמדגם את הקבוצה בעלת חופש העיתונות הגבוה ביותר (מדינות במדורגות ברמה 1) המתאם נעלם לחלוטין ועומד על (-0.08) כלומר מתאם שלילי חלש מאד.

המשמעות של כל זה היא כפי הנראה שאם מדינה רוצה לרתום לטובת השגשוג הכלכלי שלה את החופש הכלכלי והפוליטי זה יעבוד רק במצב של חופש כלכלי ופוליטי ברמה של דמוקרטיות מערביות. אם החופש אינו שלם ומושלם אין השפעה רבה של החופש הפוליטי על השגשוג הכלכלי. כנראה שיש לחפש את השגשוג הכלכלי בדברים אחרים כגון משאבי טבע.

קיומם של משאבי טבע מאפשר למדינה לספק רמת חיים גבוהה לאזרחיה תוך כדי שמירה על מערכת פוליטית סמכותנית. משאבי טבע נמצאים בבעלות המדינה וכך בדרך כלל גם החברות הממשלתיות המשמשות להפקת המשאבים או לשיווקם ואין ספק כי זה המקור לצמיחה ולרווחה הכלכלית במדינות המפרץ הפרסי ואף במידה מסוימת ברוסיה.

מספר מדינות עולות בכל זאת כחידה ומאתגרות את המערכת הליברלית המערבית ולא במקרה נמצאות מדינות אלו כולן! ביבשת אסיה: סין, סינגפור, תאילנד ומנגד הודו.

כפי הנראה הקשר בין ליברליזציה פוליטית ושגשוג כלכלי עובר דרך מנגנון תרבותי המושפע מהפרמטר המרכזי ביותר השונה בין התפיסה המערבית לזו האסיאתית- היחיד מול הקולקטיב.