מתי תתפרץ האלימות שוב במלחמה עם איראן? כרגע פועלים בזירה שני צירי זמן נגדיים, נקודת המפגש ביניהם היא נקודת הצתת האלימות על ידי איראן. אם ארה"ב התייאשה מהמו"מ וטראמפ יבקש לתקוף שנית, עליו לעשות זאת לפני האיראנים ולפני שצירי זמן אלו מתלכדים.
ציר הזמן הראשון הוא חיובי מנקודת הזמן של איראן, ככל שעובר הזמן איראן משקמת עצמה בעיקר בתחומי הצבא והממשל מנזקים שנגרמו בסבב 'שאגת הארי' ו'זעם אפי' ונערכת לפי הלקחים שנלמדו על ידם במהלך ההתקפות. איראן חופרת את הכניסות לבונקרים שהופצצו ונחסמו, בונה הגנות למתקנים חיוניים, לרבות באיים שבשליטתה וברצועת החוף במפרץ הפרסי, ממלאת את השורות במפקדים ושוטרים חדשים, מהדקת אחיזתה באוכלוסייה, ממלאת מלאים צבאיים לרבות יכולות ללחימה א-סימטרית בתחום הימי ככל הניתן על ידי יצור עצמי ורכש מחו"ל לדוגמא מסין, צפון קוריאה, רוסיה ופקיסטאן עימה היא חולקת גבול יבשתי שאינו חסום על ידי ארה"ב. בקיצור למרות הקשיים והמצור הימי האמריקאי, הזמן מאפשר לאיראן שיקום של יכולותיה הצבאיות והממשלתיות לעומת נקודת ההכרזה על הפסקת האש ב-8 באפריל – עד נקודה שבה היא תרגיש עצמה כשירה לסבב נוסף.
ציר הזמן השני הוא שלילי מנקודת הראות של איראן. ככל שעובר זמן הכלכלה השחוקה ממלא, נהרסת עוד יותר. ללא מטבע חוץ מיצוא נפט אין יבוא משמעותי של חומרי גלם ומוצרי צריכה. הפסקת יצוא הנפט מצריכה את הפסקת יצור הנפט וזו גורמת לחניקת הבארות שייקח זמן רב לשקמן. סגירת האינטרנט מחזירה את הכלכלה ליעילות של שנות ה-70, האינפלציה בשמיים כמו גם המרמור והתסכול מצד העם. המנוף המשמעותי היחיד של איראן וככל הנראה היחיד שלה מול ארה"ב הינו הסגר על מצרי הורמוז וחניקת המסחר העולמי בנפט שהעלה את המחירים לסביבות 120 דולר לחבית. עם זאת ככל שעובר הזמן המנוף הזה נשחק.
העולם 'מתרגל' לסגר הימי במייצרים. הספקולנטים (שאחראיים על חלק גדול מהעליות במחירי הנפט) יירגעו, שדות נפט במקומות אחרים בעולם מגבירים תפוקה, מכליות נפט חדשות יוצאות לשוק ומקלות על המחסור במכליות עקב כליאתן של מאות מכליות בתוך המפרץ. תחנות כוח עוברות לפחם ככל הניתן (פגיעה סביבתית לעומת תוצרי נפט אבל אין ברירה). מחירי הנפט הגבוהים הופכים השקעות באנרגיות אחרות לכדאיות יותר ואלו בתורן מגדילות את היצע האנרגיה. תשתיות חלופיות עוקפות הורמוז נבנות: החל מהגדלת ציי משאיות כביש, הגדלת קיבולת בצינורות נפט קיימים ועד הנחת תשתית חדשה של צינורות נפט ומסילות ברזל. בקיצור, זה לא תהליך של כמה ימים כי אם חודשים ושנים אבל ככל שעובר הזמן המנוף האיראני נשחק.
יש לכך דוגמאות היסטוריות, תעלת סואץ הייתה חסומה למעבר אוניות בין מלחמת ששת הימים (יוני 1967) ועד פתיחת התעלה ביוני 1975.מה עשו מדינות ערב שרצו להמשיך לייצא נפט לאירופה? בנו צינור נפט מקביל לתעלה (צינור SuMed) בשטח היבשתי של מצריים. הצינור אומנם נפתח רק לאחר פתיחת התעלה לשיט אך הוא ממשיך להעביר נפט עד היום. גם ישראל באותה תקופה השכילה להניח את צינור הנפט קצא"א מאילת לאשקלון על מנת לשנע דלק מאיראן לשוק הישראלי ולאירופה. גם מלחמת איראן עיראק (1980-1988) שגרמה גם היא לשיבושים משמעותיים בתנועת המכליות דרך מיצר הורמוז, גרמה לסעודיה ולאיחוד האמירויות להניח צנרת עוקפת למיצר. הסעודים הניחו את הצינור הגדול בעולם מהמפרץ לאזור ינבוע בים סוף, והשנייה על ידי האמירויות מאבו דאבי לנסיכות פוג'ירה במפרץ עומאן. צינורות אלו משמשים גם כיום להוצאת נפט מהמפרץ עקב הסגר האיראני על מיצר הורמוז.
הבה נערוך תרגיל מחשבתי ונדמיין מה יקרה אם מיצר הורמוז יישארו, באופן היפותטי כמובן, סגורים ב-5 השנים הבאות? הרי ברור כי העולם יתרגל למצב חדש תיאורטי זה. תשתיות חדשות יבנו, אלטרנטיבות לנפט האיראני ימצאו ומנגד איראן תישאר מבודדת תחת מצור, עם כלכלה שבורה אוכלוסייה עניה וממורמרת וללא מנופים אסטרטגיים.
נקודת המפגש של שני צירי זמן אלו, שלהערכתי נמצאת בטווח של חודש עד שלושה חודשים היא נקודת הצתת סבב אלימות נוסף יזום על ידי איראן. מבחינה צבאית ושלטונית המשטר ירגיש יציב מוכן ובטוח לסבב נוסף ומנגד המנוף האסטרטגי במייצרי הורמוז קיים והכלכלה המקרטעת עוד לא התרסקה לחלוטין.