מבנה הכלכלה העולמית עובר שינויים עמוקים המגדירים מחדש את יחסי הגומלין בין מדינות וחברות. בעוד שבעבר הגיאופוליטיקה התבססה בעיקר על כוח צבאי הר שכיום המאבק והתחרות בין מעצמות מתנהלים בזירה הגיאו-כלכלית באמצעות כלים כמו גישה לשווקים, הון וטכנולוגיה. הגבולות הברורים שהופרדו בעבר בין כלכלה, טכנולוגיה, פיננסים וביטחון לאומי מיטשטשים לחלוטין, ומדינות עושות שימוש מכוון בכלים כלכליים כדי להשיג יעדים אסטרטגיים.
אפשר לציין חמש תחומים עקריים בהם באה מציאות זו לידי ביטוי. הראשון הוא זירת המסחר הבין לאומי שם לצד צמיחה מתמשכת בהיקפי הסחר הגלובלי, ניכר שימוש גובר במכסים ובהגבלות כדי לקדם אינטרסים לאומיים. בתחום ההשקעות הישירות (FDI) ישנה מגמה ברורה של פיצול, הכוללת סינון מחמיר של השקעות זרות נכנסות כדי למנוע זליגת טכנולוגיה, לצד מתן סובסידיות ענק ממשלתיות לעידוד ייצור מקומי.
תחום שרשראות האספקה עובר גם הוא שינוי עמוק כאשר במקום להתמקד אך ורק ביעילות וחיסכון בעלויות, ממשלות וחברות ענק מרחיבות את שיקוליהן גם לחסינות ולעמידות על ידי גיוון ספקים והחזקת מלאים גדולים יותר. במקביל, הזירה הטכנולוגית מתפצלת עמוקות, במיוחד בתחום המוליכים למחצה (שביבים), שבו מרבית המדינות היצרניות מפעילות פיקוח הדוק הן על היצוא והן על ציוד הייצור. לבסוף, המערכת הפיננסית העולמית בראשות הדולר האמריקאי שומרת על דומיננטיות מוחלטת בזכות נזילות ועומק שאין להם תחליף למרות עליית מערכות סליקה ופיננסים אלטרנטיביות בעיקר מצד סין.
מעבר לכך, כל מבנה כלכלי עולמי חדש תלוי קודם כל ביציבות חברתית בתוך המדינות עצמן. הכעס הציבורי והמחאות נגד הגלובליזציה אינם מעידים בהכרח על בעיה בסחר חופשי, אלא משקפים לרוב כישלונות של ממשלות בתוך הבית כגון יוקר מחייה ופערים חברתיים גדלים שהחלישו את מעמד הביניים שהוא הבסיס לכל כלכלה מודרנית. לכן, כדי שהכלכלה הפתוחה תצליח לשרוד לאורך זמן, חובה לחבר בין קשרי מסחר עולמיים לבין הסכם חברתי חדש בתוך כל מדינה, שדואג להזדמנויות תעסוקה טובות, מחזק את העובדים ומבטיח שרווחי הצמיחה הכלכלית יחולקו בצורה הוגנת יותר.

