מאמר אקדמי בכתב העת Journal of Contemporary China הבוחן כיצד מדינות מערביות קטנות מגיבות להשקעות סיניות בתשתיות רגישות, תוך התמקדות בנמלי פיראוס ביון ונמל המפרץ בישראל. המאמר מנתח את המתח בין יתרונות כלכליים לחששות ביטחוניים, ובוחנים את משקלם היחסי של גורמים פנימיים וחיצוניים בעיצוב מדיניות המדינות הקטנות.

בשני המקרים, יוון וישראל קיבלו בהתחלה בברכה את ההשקעות הסיניות בנמליהן. התנגדות ראשונית מצד איגודי עובדים ביוון וכמה גורמי ביטחון בישראל הייתה מוגבלת. המפנה החד הגיע סביב 2018-2019 עם החרפת המתחים בין ארה"ב לסין והלחץ האמריקאי המוגבר על בעלות בריתה.

בישראל, לחץ אמריקאי דיפלומטי וציבורי, המציג את ההשקעה כסיכון ביטחוני, הוביל להקמת מנגנון בדיקת השקעות זרות ב-2019 ולהגבלת מעורבות סינית עתידית בתשתיות. חברות סיניות הודרו מפרויקטים חדשים, כאשר השיח הביטחוני השתלט על המרחב הציבורי.

ביוון, לחץ אמריקאי דומה הוביל להפחתת תמיכה בסין בזירה האירופית ולהפסקת השקעות סיניות חדשות במגזר הנמלים.

המסקנה המרכזית היא כי בניגוד לטענות שגורמים פנימיים בתוך המדינה קובעים את התגובה להשקעות זרות, המחקר מראה שלחץ חיצוני – בעיקר אמריקאי – היה הגורם המכריע בעיצוב המדיניות. גורמים מקומיים עיצבו בעיקר את צורת ההתנגדות, אך ארה"ב הצליחה להפוך השקעות שנתפסו בתחילה כנכסים כלכליים למעמס ולנטל אסטרטגי.

בנוסף, המאמר תומך בתפיסת העולם הראליסטית הקובעת כי בסופו של יום גוברים האינטרסים האסטרטגיים על אלו הכלכליים. מדינות קטנות ומערביות נתונות למגבלות משמעותיות בחופש הפעולה שלהן מול סין, כאשר התחרות האסטרטגית בין מעצמות גוברת על שיקולים כלכליים מקומיים.