לפני כמעט שני עשורים, ב-2008, כתב ויליאם ברנשטיין בספרו A Splendid Exchange על שבעה מסלולים ימיים שדרכם זורם 80% מהסחר העולמי. "סגירה פתאומית של אחד מהם תהפוך את הכלכלה הגלובלית על פיה" הזהיר. "בתוך כמה עשורים, אירוע כזה אינו רק אפשרי או סביר – הוא כמעט ודאי." הוא כתב זאת ב-2008. בשנת 2025, נראה שהנבואה כבר מתגשמת.
הראשון ברשימתו של ברנשטיין היה מיצר הורמוז, המוצא הימי היחיד מהמפרץ הפרסי לים הערבי ואחד הצירים הקריטיים המעביר דרכו כ-20% מהאנרגיה העולמית בעיקר לאסיה. כיום ארה"ב מטילה מצור על מיצר הורמוז בתגובה לקריסת שיחות הפסקת האש לאחר שאיראן עצמה חסמה כבר את המיצר.
מעבר לשבע נקודות המחנק של ברנשטיין – הורמוז, באב אל-מנדב, מלאקה, הבוספורוס והדרדנלים, הלספונט, תעלת סואץ ותעלת פנמה נראה כי יש עוד לפחות שבע נקודות קריטיות נוספות: תעלת מוזמביק, כף התקווה הטובה, מיצרי סינגפור, אומביי, ווטר, לומבוק וסונדה. פגיעה בכל אחת מהן תהיה בזרימת הסחורות העולמית.
מרבית המייצרים והתעלות הללו נמצאים באסיה ואכן גם הנקודה הבודדת הקריטית ביותר נמצאת שם והיא מיצר מלאקה. במצר זה נפגשים אנרגיה, סחורות ועוצמה גיאופוליטית.
בספרו החדש Chokepoints: American Power in the Age of Economic Warfare (2025), אדוארד פישמן, לשעבר בכיר במשרד החוץ, במטות המשולבים ובמשרד האוצר האמריקאי, מתאר כיצד הגלובליזציה, השחיקה בתמיכה הציבורית בסכסוכים צבאיים ממושכים, והתחרות בין מעצמות הובילו לעלייתה של הלחימה הכלכלית. במרכזה של לחימה זו נמצא המסחר. מכסים, מטבע הדולר, מוליכים למחצה, מינרלים נדירים וקריטיים ועכשיו גם נקודות המשנק הימיות, הכל גויס לשירות הלחימה הכלכלית.
הכלכלן גרג אייפ, בטור שכתב לוול סטריט ג'ורנל, מציין הבחנה חשובה: מכסים, למשל, נחשבים מהירים ויחסית כואבים פחות במיוחד עבור כלכלות שסחר חוץ מהווה בהן אחוז נמוך מהתמ"ג. אבל חסימת מיצר ימי היא אחרת לחלוטין, היא דורשת ברית בינלאומית אמיתית ומחושבת, כדי למנוע מכלכלות שנפגעות ממנה למצוא מסלולים עוקפים. כולנו ידענו מזה עשרות שנים שאיראן עשויה לחסום את הורמוז ועם זאת לא נראה שמישהו בממשל טראפ התכונן לתסריט הזה ברצינות.
אנו חיים בעידן שבו הכלים הכלכליים והכלים הצבאיים מתמזגים. עסקים, מדיניות, צי צבאי, כל אלו נדרשים כדי להתמודד עם מציאות שבה מסלול אוניה סוחרת יכול להכריע גורל של כלכלות שלמות.