במשך עשרות שנים, הסדר הכלכלי העולמי נשען על הנחת יסוד אחת: פתרון בעיות גלובליות דורש מוסדות גלובליים. ארגונים כמו האו"ם, קרן המטבע, ובעיקר ארגון הסחר העולמי (WTO) היו השופטים, המתווכים וקובעי החוקים של משחק הסחר הגלובלי.
אבל בזמן האחרון 'השטח' מדבר אחרת. אנחנו עדים לתהליך מואץ של שחיקה במעמד ארגון הסחר העולמי (ולמעשה של כלל הארגונים הבינלאומיים) והחלפת הכללים האוניברסליים ברשת הולכת ומסתעפת של של הסכמים דו-צדדיים, אג'נדות אזוריות וחישובים גיאופוליטיים. למעשה הארגון נאבק על הרלוונטיות שלו במערכת בין לאומית משתנה.
מפוסט-גלובליזציה לפרגמנטציה (פיצול): המעצמות כבר לא מחכות לקונצנזוס בלתי אפשרי בארגון הסחר, במקום זאת, ארה"ב, סין והאיחוד האירופי חותמים על עשרות הסכמי סחר דו-צדדיים ואזוריים המפצלים את הכלכלה העולמית לגושים.
שינוי בסדרי העדיפויות: מאבקי הסחר של היום הם כבר לא רק על 'הורדת מכסים' או 'תקינה' הם על ביטחון לאומי וכלכלי. שרשראות אספקה, מינרלים קריטיים, טכנולוגיות AI ואנרגיה תופסים את קדמת הבמה.
המבוי הסתום המוסדי: הקושי להגיע להסכמות רחבות בוועידות השרים של הארגון מתסכל את השחקניות המרכזיות, שממשיכות לקדם יוזמות עצמאיות מחוץ למסגרת ארגון הסחר.
מה המשמעות עבור ישראל? בגדול לא טובה! כשמערכת החוקים נחלשת, החזק מנצח!
עבור הכלכלות החזקות, הסכמים דו-צדדיים מעניקים גמישות וכוח מיקוח רב. אך עבור מדינות מתפתחות או כלכלות קטנות ומתקדמות כמו ישראל התלויות בסחר חוץ, הרי שהפיצול הכלכלי הזה מייצר סיכונים עצומים, מגדיל את אי-הוודאות ומייקר את שרשראות האספקה.