בזמן שכולנו מדברים על מלחמות סחר ועל חשיבותן האסטרטגית של השקעות ישירות (FDI) שבהן משקיעים זרים רוכשים שליטה ישירה בחברות ובנכסים ריאליים,  ישנו שחקן ענק ופסיבי יותר שזוכה להתעלמות: השקעות פיננסיות בין לאומיות (Portfolio Investments). בניגוד ל-FDI שמתאפיין במעורבות עסקית ישירה, השקעות פיננסיות עוסקות ברכישת ניירות ערך (מניות ואג"ח) מרחוק, לרוב כמניה או חוב ציבורי, מבלי קשר ישיר לניהול החברה עצמה.

וכאן מסתבר טמונה דרמה אמיתית, בעוד שהיקפי ההשקעות הישירות בעולם עומדים על כ-43.6 טריליון דולר, שוק ההשקעות הפיננסיות הבינלאומיות כבר מטפס לכ-89 טריליון דולר. העושר העצום הזה שמנוהל במרכזים פיננסים בין לאומיים בודדים הפך מנכס כלכלי שקט לכלי נשק גיאופוליטי פוטנציאלי.

הנה כמה מגמות עומק שכל איש פיננסים ומקרו-כלכלה חייב להכיר:

ה-CSDs כבר לא ניטרליים

מרכזי פיקדון לניירות ערך (CSDs) כמו Euroclear בבלגיה ו-Clearstream בלוקסמבורג המהווים את מרכזי הסליקה המרכזיים להשקעות פיננסיות באירופה נתפסו בעבר כ"צנרת פיננסית" טכנית וניטרלית לחלוטין. לאחרונה הקפאת הנכסים של הבנק המרכזי של רוסיה ושל מספר אוליגרכים רוסים הוכיחה סופית כי תשתיות משמורת הון הן כלי מרכזי באכיפת סנקציות ובניהול מאבקים גיאופוליטיים.

אתגר ה"אומניבוס" והשקיפות

רוב ה-CSDs מנהלים נכסים דרך "חשבונות אומניבוס" (Omnibus accounts) של מנהלי עושר ובנקים. מבנה זה יוצר שרשרת בעלות ומשמורת ארוכה המקשה מאוד על זיהוי הבעלים הסופיים. זו הסיבה שקשה כל כך לאתר את הבעלים של נכסים פיננסיים, וזו גם הסיבה שאי אפשר לענות במדויק על השאלה: כמה אג"ח ממשלתיות של ארה"ב מוחזקות בפועל על ידי סין?

אסטרטגיית התגובה של סין

סין, המנהלת מעל 3 טריליון דולר ברזרבות מט"ח ומחזיקה בכ-2 טריליון דולר בהשקעות פיננסיות בחו"ל, מבינה היטב את הסיכון ופועלת להקמת תשתית אלטרנטיבית בדמות CMU OmniClear בהונג קונג,

השורה התחתונה שאני מבין מזה? בעולם מקוטב ומפוצל מבחינה גיאופוליטית השאלה המרכזית היא מספר הבנקים המרכזיים שיבחרו להוציא את הנכסים שלהם מהמערכת המערבית ולהעבירם לתשתיות אלטרנטיביות במזרח.