במשך עשורים התבססה התפיסה המערבית על ההנחה שאינטגרציה כלכלית גלובלית תוביל לריסון מתיחויות גיאופוליטיות. אולם המציאות בשטח מציגה מגמה הפוכה, נראה כי בייג'ינג הפכה את עוצמתה הכלכלית לנשק אסטרטגי וכעת יתכן והיא מתחילה לשלם על כך מחיר כלכלי ומדיני כבד.
מה שהתאפיין בעבר כמדיניות זהירה של 'הסתרה (של יכולות אמיתיות) והמתנה (לשעת כושר)' הפך תחת שלטון שי ג'ינפינג למודל אגרסיבי וגלוי של Economic Statecraft כלומר שימוש בכלכלה ככלי מדיני. במקום למקסם את רווחת האזרח על פי המודל המערבי, המודל הכלכלי הסיני ממוקד כמעט לחלוטין ביעד מרכזי אחד של ביצור שלטון המפלגה והקרנת עוצמה לאומית בזירה הבינלאומית.
מודל זה ממוקד בכמה דרכי פעולה. הראשון הוא מיסוד משפטי של נשק החרם והסנקציות. בייג'ינג בנתה מעטפת משפטית מלאה הכוללת את כל ההיבטים הבין לאומיים של הכלכלה, החל מחוק נגד סנקציות זרות דרך תקנות סייבר ומידע מחמירות, ועד להכפפת הונג קונג למערכת הביטחון הלאומי. המסר לחברות רב-לאומיות חד-משמעי והוא צייתנות מלאה למטרות המדינה או פגיעה קשה בפעילות.
דרך הפעולה השנייה היא מינוף שרשראות האספקה וכוח הקנייה. לסין עודף מסחרי של כ-1.8 טריליון דולר בשנה וכוח קנייה עצום של חומרי גלם, נפט ומינרלים. המדיניות של סין היא להפוך את הגישה לשוק הפנימי שלה ואת השליטה ברכיבים קריטיים לכלי מינוף פוליטי במשא ומתן בינלאומי.
הנתיב השלישי הוא ייצוא הון כתחליף להשפעה גיאופוליטית. באמצעות פרויקטים חובקי עולם בהיקף טריליוני דולרים תחת פרויקט החגורה והדרך, סין רוכשת תשתיות, מכרות וזכויות כרייה במדינות מתפתחות, ובכך מבטיחה את משאביה האנרגטיים ומבצרת בריתות מדיניות.