חלק מהפרשנים הכלכליים סבורים שהגלובליזציה גוססת. מלחמות, שיבושים בנתיבי השיט, מלחמת מכסים ומרוץ טכנולוגי בין המעצמות נותנים תחושה שהעולם שינה כיוון מפתיחות וליברליזציה לסגירות ופרוטקציוניזם. אבל האמת היא כנראה מעט אחרת. הסחר הגלובלי דועך ומחליף את מקומו לסחר אזורי של גושי סחר ומדינות ששותפות לערכים ותרבות מסוימת Like-minded countries.
ארגון הסחר העולמי (WTO) איבד ממעמדו כשופט מרכזי, ומדינות עברו לנהל את סחר החוץ שלהן באמצעות מכסים, סנקציות, ושיקולים גיאופוליטיים. כשאין כללי משחק אחידים לכולם, מדינות מוצאות פתרון פרגמטי בשותפות שאפשר לסמוך עליהן ומקימות 'מועדוני סחר' אזוריים מבוססי אמון.
את מפת הסחר החדשה מעצבים כיום גושים אזוריים חזקים שמחליפים את הארגונים הישנים ובעיקר את ארגון הסחר העולמי. החל מה- CPTPP (הכולל 12 מדינות מבריטניה ועד יפן ווייטנאם, ודורש מכל חברה לשנות את חוקי העבודה והסביבה שלה), דרך ה- RCEP (גוש הסחר הגדול בעולם בהובלת סין ואסיה שמחבר יחד את כל 'רצפת הייצור' של כלכלות המזרח), ועד להסכם ההיסטורי בין האיחוד האירופי למרקוסו"ר שנחתם לאחר מעל 25 שנות מו"מ ומאחד שוק של מעל 700 מיליון איש. כל הסכם כזה פועל ברמת עומק שונה, אך כולם מוכיחים שלמרות הקיטוב הפוליטי והכלכלי, המדינות ממשיכות לסחור בעוצמה בתוך המועדונים שלהן.
האם זה באמת יעבוד? האם האיחוד האירופי ומדינות אמל"ט הן אכן Like-minded? האם סין באמת תוותר למדינות אסיא"ן אותן היא רואה כמדינות לוויין לכלכלה הסינית? ימים יגידו… עבור ישראל אלו חדשות רעות, בארגון עולמי עם חוקי סחר כלליים קשה להפלות אותנו באופן מיוחד (או לפחות זה מאד צורם) מנגד למועדונים אזוריים פשוט לא מכניסים אותנו.